סקירה של מודלים של עלות ההון העצמי – סטטוס – יוסי דקל ורועי פולניצר

פורסם: 14.12.16 צילום: יח"צ
א. מבוא
ישנן שיטות רבות לחישוב עלות ההון העצמי. המאמר הקודם דן בשיטת הבנייה מלמטה לאמידת
עלות ההון העצמי. שיטות חישוב פופולאריות אחרות כוללות את המודל לתמחור נכסי הון
(CAPM), שיטת היוון תזרימי המזומנים (DCF), תיאוריית תמחור הארביטראז' (APT) ואת מודל
שלושת הגורמים של פאמה-פרנץ' (Fama-French).
ב. המודל לתמחור נכסי הון (CAPM)
המודל לתמחור נכסי הון (CAPM) הינו מודל פשוט ואלגנטי המתאר את שיעור התשואה הצפויה
העתידית) על נייר ערך או תיק של ניירות ערך. מודל זה הינו הטכניקה הנפוצה ביותר לאמידת
עלות ההון העצמי. ה- CAPM נולד תודות למאמציהם של שלושת חתני פרס נובל לכלכלה: הנרי
מרקוביץ', ג'יימס טובין ווויליאם שארפ. ועדת הפרס הדגישה את תרומתם של טובין ומרקוביץ' ל-
CAPM, בעת הענקת הפרסים לשני האדונים הללו. עבודתו של שארפ על המודל הייתה הסיבה
העיקרית לכך שהוא זכה בפרס הנובל.
ג. הסיכון הסיסטמטי
התובנה העיקרית של ה- CAPM היא שהתשואה הצפויה על נבס קשורה לסיבון שלו; כלומר,
נשיאה בסיכון מזכה בפיצוי. המודל מניח כי קיים שיעור ריבית חסרת סיכון שניתן להרוויח אותו
על השקעה היפותטית שתשואותיה אינן משתנות בין תקופה אחת לשניה. השקעה מסוכנת (קרי,
כזו שתשואותיה משתנות בין תקופה אחת לשניה) תספק למשקיע פיצוי בצורה של רביב פרמיית
סיכון – תשואה צפויה הגבוהה יותר משיעור הריבית חסרת הסיכון. עבור השקעה מסוכנת מסוימת,