אמידת עלות ההון העצמי הינה משימה קשה, אשר מרבית התיאוריות הפיננסיות המודרניות הוקדשו לה. עלות ההון העצמי שווה לשיעור התשואה הצפויה ממניית חברה; תשואה זו כוללת את כל הדיבידנדים בתוספת רווחי או הפסדי הון. עלות ההון העצמי המוגדרת כראוי, חייבת לכלול גם את חוסר היעילות של השוק שאיננו נתפס על ידי השיטות הסטנדרטיות לאמידת שיעורי התשואה על ההון העצמי
פורסם: 22.9.16 צילום: shutterstock
ישנן מספר שיטות אפקטיביות לאמידת עלות ההון העצמי המצויות בשימוש נרחב. השיטות
הנפוצות ביותר הן: 1) שיטת הבנייה מלמטה (2 ,(BUM- Buildup Method) המודל לתמחור נכסי
הון (3,(CAPM) שיטת היוון תזרימי המזומנים (4)DCF) תיאוריית תמחור הארביטראז' (APT),
1- 5) מודל שלושת הגורמים של פאמה-פרנץ' (Fama-French).
שיטת הבנייה מלמטה לאמידת עלות ההון העצמי
שיטת הבנייה מלמטה הינה מודל אדיטיבי (additive, ניתן לסנימה), שבו שיעור התשואה על נכס
נאמד בסך הצברם של שיעור הריבית חסרת הסיכון ורביב פרמיית סיכון אחד או יותר, באשר כל
רביב פרמיית סינון מייצג את הפיצוי שמשקיע מקבל על נשיאתו בסיכון מסוים. על מנת לאמוד את
עלות ההון העצמי, אבני הבניין (building blocks) הללו נסכמים חשבונית.